זכרונותי כילד תל אביבי נעים לאורכם של רחובות בן-יהודה ואלנבי.
מגדות הירקון בצפון, אלי התחנה המרכזית הישנה בדרום.
מסלול נסיעת קו 4 של חברת "דן", 15 תחנות.
אמור תחנה, ועולם שלם של מקומות, אירועים, ריחות, אנשים, צף ועולה.
קולות ומראות שאני נושא עמי עד עצם היום הזה.
תחנות חיים
תחנות של חברים, תחנה לדוכן ספרים,
בית חינוך בפינת לסל, וגם שדרות קק"ל
לילינבלום - לאבא צרכי חשמל,
כיכר מגן דויד,
גלידה ויטמן וקולנוע מתמיד,
תחנה מרכזית, שוקקת בתזזית,
תחנה לפלאפל, אחרי הסרט,
לכל דבר תחנה אחרת...
מוכר הקרח
עגלה מלבנית, סגורה, סוס צנום ואפרורי.
שתי דלתות מאחור, נעולות בבריח מעוקל.
עם וו משונן היה שולף בלוק קרח ארוך ממעמקי העגלה,
בדקר ארוך חוצב סביב סביב, מנתק "רבע" או "שליש",
ידית עם שתי זרועות מוצלבות אוחזת בקרח, נושאת אל המקרר שבבית.
ואנחנו, אורבים לשבבי הקרח הניתזים, אין כמותם בקיץ תל אביבי לח...
בקרים של חופש.
נפתלי בעל הקיוסק שלנו, צרר בגומיה את שטרות פדיון יום אתמול.
עם הצרור בכיס, צעדנו אל הבנק ליד פינת ז'בוטינסקי.
הפקיד רשם בפנקס, ועם פתק אישור חזרנו אל נפתלי.
שכרנו – כוס גזוז אדום או צהוב.
מתוך הספר הראשון של "חסמבה" – יגאל מוסנזון:
"...ליד בית הקברות המושלמי, בצפון תל אביב, ישנה מערה חבויה בין סלעים, הצופה פני הים התיכון.
טייל, המהלך בגבעות אלו, אינו יודע כלל, כי מתחתיו, למרגלות הגבעות, רוחשים חיים
וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שמה משכנה בכוכים נסתרים אלו...
ירון זהבי הוא בנו של המסגר שמעון זהבי, והאב התקין לסלע הסוגר על פי המערה צירים ומנופים,
ומבחוץ יש רק שלושה כפתורים חשמליים קטנים ומפתח בעל 7 ספרות..."
סלעי הכורכר המשתפלים אל חוף ילדותנו. שם המערה, אין ספק.
חפשנו וחפשנו, וגם השנה חזרתי לחפש.
עוד נמצא את הפתח, ויחד עם נכדו של ירון זהבי נגול את הסלע הסוגר...
איש כבד גוף, זילברמן שמו. מוכר הנפט.
בקנקן הפח האפור מודד ומוזג, מצלצל בפעמון, סובב ברחובותינו.
עגלת הנפט רתומה לסוס, ולימים קרונית ממונעת.
בשבתות ובחגים, בבית הכנסת של מעונות עובדים ח', לבש זילברמן לבן, עטוף בטלית.
ביד רמה שלט בסדר התפילה, מי עולה לתורה, מתי שרים ומתי שותקים..
אותנו הילדים – קרב סביבו, ליד החזן, ליד התוקע בשופר, ואוי למפטפטים..
הקומה העליונה של "סמינר לוינסקי" מול ביתנו שימשה בימי החגים כבית כנסת.
דרך החלונות הגדולים מצפון, בקעו זמירות התפילה וקולות השופר היישר אל המטבח שלנו.
אבא, שקוע בעיתונו, מזמזם את הניגונים שזכר מבית אביו וסבו באוקראינה.
אנחנו, הילדים, העדפנו את בית הכנסת השכונתי תחת עינו הקפדנית והאוהבת של זילברמן הזכור לטוב.
שני קיוסקים ניצבו בצומת בן יהודה-נורדאו, מאז ומעולם.
המערבי, ממש מתחת מרפסת ביתנו - של נפתלי.
איש טוב, ולבו פתוח.
הרחבה בחזיתו, מרכז העניינים של ילדי השכונה,
מפגש לפני ואחרי פעולה בתנועה.
גזוז אדום וצהוב, ופלה, שיחות בטלות,
ומקס התמהוני שישב בינינו בחיוכו הסתום.
במזרחי, מעבר לצומת,
איש קטן קומה, סתור שיער, זעוף פנים.
חבוי באפלולית, מעטים הקונים...
גרין שמו. קראנו לו גרינ'לה.
אחיו של דוד בן גוריון.
תחנת המוצא של קו 4, מול החנות של השען לוטרשטיין.
האוטובוסים עומדים בתור,
בכל 5 דקות יוצא הראשון לדרכו.
תמיד חיפשתי נהג ידידותי שמרשה לעמוד לידו.
לעתים המתנתי ליציאת מספר אוטובוסים,
עד שבחרתי נהג כלבבי.
הכי אהבתי לנסוע עם אברהם בנדורי,
השוער הנערץ של מכבי ת"א.
ותמיד הצטערנו שיענקל'ה חודורוב לא היה נהג גם הוא...
ה"אלטע זאכען" שלנו היה רומני קשיש, לא מגולח, בעל קול צורם.
(על הסוס איני זוכר פרטים...)
"ספות, מזרונים, פרימוסים, רהיטים..." קרא בקול.
מעולם לא ראיתי מישהו קונה דבר...
בענייני סנדלרות נדרשת לבחור בין עקיבא לגולדה.
עקיבא הקפיד בלבושו, סנדלריה קטנה, מסודרת, בחלון מתקן שמותח נעליים.
מקום אסתטי, בימינו לבטח היה נקרא בוטיק...
אצל גולדה, רעש ובלגן, לא ברור מה נמצא איפה,קסקט נצחי לראשו, פיו מלא מסמרים.
מאחור מכונת הליטוש עם רצועת ההנעה הרעשנית.
בין ברכיו אימום ונעל, בידו סכין מלהב משור, מושחז כתער,
מוריד באיבחה אחת את עודפי העור בסוליה החדשה.
וריח הדבק.
השביל המשופע מביה"ס "דוגמא" אל בן יהודה היה מסלול לפעלולי אופניים.
עד שעפתי, וחטפתי חתך מאחורי האוזן. ד"ר לידרור שלנו אמר שלא צריך לתפור, אבל אסור להרטיב.
שאני אוותר על בריכת גורדון בעיצומו של החופש הגדול?
התפשרתי עם אמא על מין שקית ניילון עם גומי שיושבת על הראש והאוזן באלכסון. בחיים לא התביישתי ככה...
גומרים ללמוד ב-1, שועטים במעלה נורדאו אל קו 4.
תחנת פרישמן, ימינה לרח' הירקון, קולנוע "פריז".
הכרטיס - חופשי/יומי, והנה התחכום:
ב-2, סרט אקשן ראשון. ב-4 מחליפים סרט – מערבון.
בשש רצים הביתה. למי יש כח לשיעורים...
מתחנת בית הכנסת הגדול ימינה אל קולנוע “עדן”.
בדרך מאלנבי אל שולי כרם התימנים מתחלף הנוף,
כשחוצים את הרצל מערבה הבתים קטנים יותר,
תריסי עץ מאורכים, ידית נעילה סובבת, שלבּים נטויים.
על הקיר “איש קטן” התומך בתריס, ומתהפך על ראשו לשחררו.
אמא קראה להם “מענטשאלאך”..
קולנוע “עדן” בלט בקימוריו במורד הרחוב, מתנשא מעל בתי הכרם.
חלון הקופות גבוה, מעל קו הסנטר...
פותחים שולחן
את המסעדה המזרחית שליד צומת נורדאו ניהלה משפחה יוונית.
לאיש קראו יוסף, ומשום מה כינינו אותו פפחלידס.
הוא ואשתו. שקטים, חרוצים, וסבלנים אלינו – לקוחות החומוס והאורנג'אדה.
לידנו, פותחת שולחן החבורה הבולגרית כסופת השיער.
עראק מלבין בכוסות, ברבונייס על הגריל, סלטים מקיר לקיר.
ממש "סיפורי יפו" של מנחם תלמי...
לימים, באו פקחי עיריה ושוטרים לסגור בכח את המסעדה.
מן הסתם, ענייני רישוי עסק שנגררו ולא הוסדרו.
יוסף ואשתו על גגון המסעדה, זועקים, בוכים, משליכים מכל הבא ליד.
מי מאתנו בכלל חשב על חוק ואכיפה? לבנו היה עם פפחלידס בכאבו...
קפה/בר "אטום"
בצומת בן יהודה ז' בוטינסקי – ספק בר, ספק מועדון לילה..
וילונות אדומים, אטומים, הכל סגור ומסוגר.
משהו מסתורי עם ריח של חטא... שנות ה-50
עופר
ליד המסעדה המזרחית של יוסף - חנות נעליים.
הבעלים נקרא חיים סופר, אבל קראנו לו עופר כי היה לוגו של במבי בחלון.
אמא ואבא קונים נעליים רק אצלו.
מקס
ניצול שואה מגרמניה, דעתו נתבלעה.
מגודל שיער פרוע, יחף, לבוש בלוייים, גר בפחון על פי מערה במורד לחוף הים.
תמיד גורר אחריו מעין עגלה מאולתרת מגרוטאות מזדמנות. ידי זהב היו למקס.
איש לא ידע מאין בא, לא דיבר, חייך בשקט, יושב בשדרה לידנו, חלק מנוף ילדותנו.
ולעתים, בלילה בו נטרף בחלומות ביעותים וזכרונות אימה –
היה זועק בשדרה באישון לילה, מילים וקטעי משפטים בגרמנית, משהו על מסמכים שנגנבו...
איש לא נבהל, איש לא הזעיק משטרה.
בחלוף הסיוט שב אלינו, גורר את עגלתו, אוצר בנפשו הטרופה סודות לא נודעו...
1937
האדריכל אריה שרון מציב קונספט מגורים חדשני בת"א: "מעונות עובדים".
שכונות עם דגש חברתי/קהילתי: בנייני "רכבת", חצר משותפת לפנאי וארועים, צרכניה, גני ילדים.
כך הגיעו הורי למעונות עובדים ח', ואחי מושיק - בכור הילדים שנולדו בשכונה.
בנייה נקייה, קו לבן מאורך, חלונות זכוכית מעל חדרי המדרגות.
גגות רחבי ידיים, מעברי מרתפים בין הבניינים, חצרות מלאות במקומות מסתור - דיסנילנד של ילדותנו.
ובמרומי קיר הבניין הצופה לרח' בן יהודה, צינור מתכת משופע, להנפת דגל המדינה בימי חג.
לימים, כבשו את בתינו תריסי הפלסטיק, צילונים ודודי השמש, ולובן הבתים הועם.
טורי המכוניות בשולי המדרכות מסתירים את גדרות האבן הנמוכות,
ואת הצרכניה השכונתית החליפה חנות לאופניים יאפיות של ת"א החדשה.
הקיוסקים עדיין שם, אבל הפנים הנשקפים מהן זרים...
את עצי האשל שעטרו את השדרה החליפו דקלים נמוכי קומה,
ומלון רב קומות קם לו על יסודות "קן ימיה" של התנועה המאוחדת.
אך כשעליתי מעת לעת בגנבה לגג הבית, צופה אל הים, אל גן העצמאות ואל עשן האוטובוסים,
רק אז עמד הזמן מלכת...
רחוב פרדיננד לסל, בין בן יהודה לרחוב הירקון,
בית החינוך בצפון ע"ש א.ד.גורדון.
יום ראשון, בחדר האוכל,
שירה בציבור עם מאיר נוי:
.. הצפון שלנו הוא הפועלים אותו בנו,
בתים מאות כבר נבנו מרפאה הנה סידרו,
ועל כולם שלוש קומות, ילדים וילדות,
בית חינוך לילדי עובדים וגן ילדים..
וכולם יחד: ה ה ה הצפון שלנו הוא...
על קירו המערבי של חדר האוכל, מרכז חיינו בבית החינוך, צייר ביד אמן מורנו צבי
טרקטור זחלילי עם מחרשה ואכר, רגבי עפר חומים, קיץ צהבהב.
מדי יום צפינו בתמונה - בארוחות, שירה בציבור, אסיפה כללית, אירועי חג...
המילים הנפלאות של עלי מוהר, בן כיתתה של אחותי, שבות ומציפות את גווניו החמים של הציור:
"אז בבית הספר, על הקיר תמונה, והאכר חורש בה את האדמה..."
חבורת זאטוטים, ואני בתוכם, לרגלי עמוד הסל במגרש בית החינוך, בעיצומו של משחק סוער.
מביטים בהערצה בבוגר גבה קומה, מפליא לכדרר, נוסק מעל כולם,
מגביה עוף, חותך את השמים... והכדור ברשת.
אריק אינשטיין שמו. אבל בבית הספר קראו לו "ארָיוֹת"
קו 4 – ציר הבידור. אמרת תחנה - אמרת קולנוע
תכלת, בן יהודה, גורדון, בית העם, גן רינה, מוגרבי, מגדלור, סטודיו, זמיר, ירון,
(לא רחוק - גם עדן ואוריון..), אלנבי, אופיר, מתמיד, שדרות, תמר, מרכז...
אחרי הסרט - פלאפל
אצל המלך בפינסקר או בשוק בצלאל
בית העם וגן רינה.
לקולנוע "בית העם" אי אפשר היה להתפלח.
חומה גבוהה, שער כניסה יחיד.
אבל הסדרן היה אדון סָאקֶר. נמוך, מוצק, עם קרחת הולמת.
שכן, גר ממש לידנו, בפינת בן יהודה – נחום.
מעת לעת היה דוחף אותנו פנימה, ככה בלי לשים לב...
מעבר לכביש – קולנוע "גן רינה". כאן האסטרטגיה שונה..
אין סדרן ידידותי, אבל יש בית קפה צמוד ברח' בן יהודה.
בחצרו מבנה שירותים קטן, ומגגו – אחלה תצפית למסך הקולנוע.
רק חבל שמעת לעת מישהו מוריד מים בשירותים ומפריע לצפייה...
כמעט באקראי הגיעה לידי תמונת רחוב תל אביבי משנת 1942.
מבט אחד על מלון "ירדן" מיקם את הצילום בצומת בן יהודה – שד' קק"ל (בן גוריון דהיום), ממש ליד בית החינוך בצפון.
כמעט בלי לחשוב, נטלתי חצובה ומצלמה, נחוש לשחזר את ההיסטוריה בחלוף 65 שנים.
כשהצילום הישן בידי, חזרתי ושוטטתי סביב הצומת, תר אחר הגג ממנו צולם.
פעמיים כמעט והצלחתי. נערה חביבה, וגם דיירת קשישה, התירו לי לעלות אל מרפסות בתיהן, והתאכזבתי.
לא זה המקום המדוייק לצילום.
בפעם שלישית, בדקתי, מדדתי, זיהיתי את הבניין, אך חדר המדרגות – נעול.
האמת, כמעט נואשתי. ישבתי לקפה בוקר בסמוך לצומת.
נכנסים שני צעירים, חולפים ליד שולחני. "הי, אתה מצלם בפנטקס?"
מפה לשם, שיח צלמים, ואני מצביע על הבניין, משתף אותם בתיסכול הבוקר.
וכמו שקורה רק בסרטים, אחד מהם שולף מפתח, "בוא, תעלה..."
מעלה אותי, בבית המדוייק, למרפסת צופה לרחוב.
מבט מהיר דרך העדשה – בינגו! זה המקום.
ואז נותר לי רק להמתין בסבלנות לשני אוטובוסים ליד התחנה...
ליד תחנת בלפור, במבואה בין הבתים, דוכן הספרים המשומשים.
מדי שבוע נברתי וליקטתי צרור ספרי Perry Mason, והחזרתי את לקט השבוע הקודם.
לא יקר, המון כיף.
איש עגום פנים ונמוך קול ניהל את העסק.
לימים, בעוברי במקום הצצתי תמיד בסקרנות, וראיתי את סימני השנים בפניו.
וכשלא היה שם עוד, וצעירה אחת ישבה על כסאו, סיפרה לי שהלך לעולמו.
תחנת לילינבלום.
בשליחות אבא להביא לו צרכי חשמל מהחנות של פבזנר ובניו.
בקטע שבין אלנבי להרצל נחבאו בצללים חלפני הדולרים.
לא מגולחים, ז'קט מרופט, דמויות גלותיות משהו.
מבטם חוקר וחשדן, מזמין לקוחות וחושש כאחד.
הם, ואני עם גלילי החוטים והצינורות בדרכי לקו 4.
קוֹלֶר הסַפָּר
לספר השכונתי שלנו קראו קוֹלֶר.
גבה קומה, קרחת מרשימה (ספר, לא?)
כל תספורת היתה חוויה.
להמתין לתורך, להקשיב לרכילות המבוגרים.
אווף, כמה רציתי לשבת עמוק בכסא עם הריפוד האדום,
אבל קולר שם לי קרש עם מושב מוגבה, לילד...
הצנצנות על הדלפק, התער עם הידית מצופה צדף,
מכונת התספורת מבקליט חום רוטטת על הקרקפת,
ורק את הג'ל הדביק בעל הריח המתקתק
בסיום התספורת, אבא אמר לקולר לא לשים...
שְלָייף מֶסֶר...
משחיז הסכינים היה מגיע לרחוב על אופניו, וקורא: "שְלָייף מֶסֶר, שְלָייף מֶסֶר, סכינים..."
לאופניים היתה עוד שרשרת שהניעה גלגל השחזה. האיש העלה את האופנים על רגלית, דיווש, והשחיז.
אמי היתה שולחת אותי למטה עם סכין המטבח, ובמיוחד עם להב "4 השיניים" של מטחנת הבשר.
ריח הברזל המושחז וחום הגיצים עדיין אתי...
מככר מגן דוד, במורד שינקין, חנות "עט לכל עת".
עטים נובעים, קסתות, מיישר צִפּוֹרנים עקומות.
חנות דחוסה ואפלולית, עטי "כתב" ו"פארקר".
איש קטן ומשקפיים גדולות,
ריח הדיו ורחש הצִפּוֹרן.
מעת לעת דודה רבקה ואני, הולכים ברגל
מהבית שלנו, אל ביתה בקרית שלום.
שעתיים לפחות.
בן יהודה, אלנבי, התחנה המרכזית, שדרות הר ציון
רח' הכנסת (לימים מסילת ישרים), ועד לרח' לסקר 19 בקרית שלום.
שלטי החנויות, ומודעות רחוב סיפקו לנו אינספור נושאים לחריזת חרוזים ולמשחקי "20 מי יודע".
והשעתיים – כלא היו...
בשולי הדברים.
שנתיים תמימות סובבתי עם מצלמתי לאורך מסלולו של "קו 4", למלוא אורכם של בן יהודה ואלנבי, ועד התחנה המרכזית הישנה.
ברגל, באוטובוס 4, עם שחר, בחום צהריים, ולעת ערב.
תר סימטאות, מציץ בחצרות, מחפש נשכחות שאינן.
לא רק את מערת חסמבה לא מצאתי. בתי קולנוע, חנויות, בעלי מלאכה נעלמו כמעט כולם, והותירו זכרונות עמומים.
אנשים ברחוב ובפתחי חנויות מביטים בחשד באיש ומצלמתו החוזר וסובב לידם. אולי פקח מהעיריה?
הופתעתי כי תמיד, ממש תמיד, כשאני מספר על מסלולי הילדות אותם אני תר, אנשים נפתחים, קושרים שיחה, חולקים מזכרונותיהם שלהם.
נראה כי כולנו שומרים פינה חמה למחוזות הילדות, וכמה טוב שכך...
